<h1>תוספות רי"ד — ב"מ מהדורא תליתאה</h1>
<h2>דף כט.</h2>
[ב"מ נ"ז ע"א] הקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל. פי' טעמא דמילתא הוא כדפרישית במהדורא קמא, דמכי אמר זה יהא מחולל בפרוטה זו, קדשה ההיא פרוטה, שהקודש תופס את דמיו, ומכי נתפשת ההיא פרוטה בקדושה יוצא הכלי לחולין ושוב (אינו) [אין] מועלין בו, דהא בהא תליא, כיון דקודש שני נתפש בקדושה קודש ראשון יוצא לחולין, דדוקא קדשי מזבח תופסין תמורתן והן אין יוצאין לחולין, אבל קדשי בדק הבית משעה שתופסין חליפיהן, הן יוצאין לחולין, והמותר אם יש להם ביטול מקח מן התורה חייב ליתן אותו, והכלי כבר יצא לחולין, ואם אין להם ביטול מקח מן התורה אינו נותן כלום, ודומה לזה דין המעילה דתנן במעילה בפ' הנהנה [י"ט ע"ב] אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד, פירוש אלו הן קדושין קדושת הגוף ואין יוצאין לחולין לעולם, הילכך יש בהם מועל אחר מועל, שאם נהנה ראובן בבהמת הקרבן וחזר שמעון ונהנה עוד ממנה שניהן מביאין קרבן מעילה, וה"ה לכלי שרת, ולא אמרי' במועל קמא יצאו לחולין, שאין יוצאין לחולין לעולם, אבל אם הי' כלי של קדשי בדק הבית שאינו קדוש אלא קדושת דמים, כיון שנהנה ממנו הראשון בש"פ, כדתנן התם [נ"ח ע"ב] נתנה קטלה בצוארה וטבעת בידה ושתה בכוס של זהב כיון שנהנה ש"פ מעל, וכיון שנהנה ראשון בפרוטה יצא כל הכלי לחולין, והראשון חייב לשלם הכלי וחומש להקדש, או ישלם גוף הכלי ויוסיף עליו חומשו או ישלם דמיו וחומשו, וכשרוצ' לשלם גוף הכלי וחומשו אז עוד יחזור ויכנס הכלי בקדושה, והנהנ' ממנו בין הוא בין אחר מועלין בו, אבל קודם שישלמנו חולין גמורין הוא וברשותו עומד ואין בו מעילה, דמשעה שנהנ' ממנו בפרוט' אוקמי' רחמנא ברשותי' ויצא לחולין, (והם) ה"נ בפדיון, משעה שנתן פרוטה תחתיו יצא הכלי לחולין, ומיהו במעיל' חייב לשלם קרן וחומש מן התורה, אבל בפדיון למ"ד אין להם ביטול מקח אינו חייב לשלם כלום, אלא באותה הפרוט' שנתן תחתיו קנאו.
<h2>דף כט:</h2>
[ב"מ ט"ו ע"ב] (ואזדו לטעמייהו) דאיתמר המקדש את אחותו כו'. ובערכין בריש פ' המוכר שדהו [כ"ט ע"ב] אמרי' איתמר המוכר שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר מכורה ויוצאה ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר, פי' רב אמר מכורה ויוצאה וחוזרת לבעלים בחנם והלוקח הפסיד מעותיו, ושמואל מסקינן התם דאמר אינה מכורה כל עיקר להיות תופסת את הדמים אלא מעות חוזרין ללוקח והשדה חוזרת לבעלים, ואי קשיא (אמרי') [אמאי] לא אמרי' התם נמי אדם יודע שקרקע אין לו, ומעות לרב ליהוו פקדון וליהדרו, ולשמואל ליהוו מתנה ולא ליהדרו כדאמרי' הכא, והיאך החליפו שיטתן. יש לומר בודאי כשגזל שדה ומכרה וידע הלוקח שהיא גזולה אין זה מכר כלל, וכן המקדש את אחותו אינן קידושין כלל, והילכך רב סבר שהמעות לא נתנם אלא בשביל פקדון, ושמואל סבר לשם מתנה, אבל המוכר שדהו ביובל חייל עלי' שם מכר, ואם קנה עמה מטלטלין נקנין עמה דמכרו מכר הוא, אלא דרחמנא אמר תיהדר לבעליה, ובהא פליגי דרב אמר כיון דהוי מכר הדרא בחנם, דהכי פקיד רחמנא למהדר כל שדה בחנם, ודמי למי שמכר שדהו ביום כ"ט באלול דהיא מכורה ויוצאה בחנם, ושמואל סבר כיון שאינו רשאי לעכבה בידו שעה אחת להיות ברשותו מחזיר לו מעותיו דמקח טעות הוא, ולא דמי ללוקח שדה שאינה שלו דלא הויא מכר כלל דאמרי' דלא יהיב לי' אלא לשם מתנה, אבל הכא דחייל עלה שם מכר אלא שחייב להחזיר השדה לבעלים מיחזי כמקח טעות שהוא סבר דדוקא בשנת היובל לא יוכל להחזיק בה אבל לאחר היובל יתקיים ממכרו ואילו ידע שגם לאחר היובל אינו מכר לא היה נותן לו מעותיו הילכך הדרי זביני והדרי מעותיו.
